הורות קלה

יש כל כך הרבה ספרים, בתי ספר, תכניות טלוויזיה ותיאוריות בנושא חינוך ילדים עד שלא אחת אנו מוצאים עצמנו מבולבלים ולא יודעים באיזו דרך לבחור החלטנו להקל עליכם ולרכז את עיקרי הדברים במאמר אחד, שאם אכן תפנימו ותנהגו בהתאם מובטחת לכם דרך קלה יותר עם הילדים.

אנו יוצאים מהנחת יסוד אקסיומטית שצריכה להיות מקובלת על כולנו ההורים.

הורים קובעים חוקים – ילדים נשמעים להם – נ ק ו ד ה.

מי שמשפט זה אינו מקובל עליו שיעצור כאן את הקריאה ויירשם לקורס מבוא להורות.

אנו קנינו (שכרנו) את הבית, אנו עיצבנו אותו כרצוננו, אנו החלטנו להביא את הילדים לחיינו ולכן אנו מחליטים על החוקים והכללים בבית שלנו.

כמו כן חשוב להבין שעל מנת לגדל ילדים בריאים נפשית, אנו ההורים צריכים ל"הציג" חזית אחת. אם אנחנו לא מסכימים בנוגע לנושא מסוים, נכון יהיה לשבת עליו (בחוץ) ללבנו עד שייצא עשן לבן, ואז לבוא אל הילדים בדעה אחת ברורה. זה בהחלט בסדר שהחוקים יהיו שונים לגבי כל אחד מההורים, רק שהכול ידוע מראש ומקובל על כולם.

למשל, כשאבא משכיב הולכים לישון בשעה מסוימת וכשאימא משכיבה בשעה אחרת   ואפילו כשסבתא משכיבה בשעה אחרת. כאמור, כל עוד לכולם ברור ההסדר.

כלל 1 – החוקים בבית ברורים וחדים כתער 

ככל שהחוקים יותר ברורים ילדים מרגישים יותר בטוח ויותר חופשיים.

אריקסון אמר שילדים שגדלו בבתים עם חוקים ברורים עד קשוחים – גדלו יותר בריאים נפשית מילדים שגדלו בבתים "דמוקרטיים" ו"פתוחים".

כשיש חוקים ילדים ואנשים מרגישים שיש מסגרת ששומרת עליהם כך שההתנהלות בתוך מסגרת זו יותר נינוחה ומשוחררת. למשל אם אנחנו בסירה באוקיינוס יהיה לנו קשה יותר להרגיש בטוחים ונינוחים לגבי נמל היעד לעומת הימצאות בסירה בנהר שגבולותיו וכיוון הזרימה בו ברורים.

חשוב לנו להזכיר שהחוקים אינם טובים או לא, נכונים או לא, צודקים יותר מחוקים אחרים או לא, אלא כל משפחה קובעת את החוקים שלה.

כלל 2 – תוצאות ההתנהגות ברורות וחדות כתער 

לילדים צריך שיהיה ברור כיצד לנהוג בבית (במשפחה). ומה קורה כשנשמעים לכללים ומה כשלא.

יש הקוראים לסעיף זה שכר ועונש. אך חשוב יותר מהמונחים הוא הבהירות של תוצאות ההתנהגות של הילד. מה נהוג ומה לא נהוג אצלנו במשפחה.

חשוב לנו לציין שני דברים. ראשית אל לנו ההורים לטעות ולחבר בין מעשי הילד לאישיותו. לא עוד משפטים כמו: "אתה ילד רע" (כי צבעת על הקיר)…, "אתה שובב"…(כי שיחקת בכדור בבית), "מה אפשר לצפות ממך אתה כישלון"… ועוד. בסוף כשהילד גדל להיות אדם מבוגר "שובב" או לא אחראי וכד' לא נוכל לבוא אליו בטענות שהרי אנחנו נטענו במוחו תוכנה זו עוד כשהיה ילד רך.

ובנוסף, וזה חידוש של הפסיכולוגיה המודרנית, גם את המעשה אל לנו לשפוט כטוב או רע. התפקיד שלנו הוא להיות ברורים לגבי מה מותר ומה אסור אצלנו בבית ובמשפחה.

למשל, "אצלנו מדברים לאנשים בכבוד", או "אצלנו בין 2-4 אחה"צ שקטים", או "אצלנו אוכלים בפינת האוכל" וכד'. ולא "לשחק בכדור בבית זה לא בסדר", אולי יש בתים בהם זה בסדר גמור לשחק בכדור. כמו שיש בתים בהם מעשנים ובאחרים לא.

שימו לב שהשפה שלנו בחינוך, בבית, ובחיים בכלל תהייה חיובית. במקום לומר "אין קרטיב", יש לומר "קרטיב תוכל לקבל מחר" (למשל),ובמקום לומר "אימא איננה", יש לומר "אימא תחזור בעוד…זמן".

כלל 3 – ביצוע ללא פשרות .

כאן רובנו נופלים כהורים. עלינו לעמוד במילה שלנו ויהי מה. אמר מי שאמר: "בצעו רק סעיף זה וחייכם ישתנו". זהו הכלל הקריטי ביותר בחינוך ילדינו.

אם אנחנו מאיימים ש… ולא מקיימים, הילד לומד לחיות במניפולציות ולהפעיל סחטנות רגשית.

הילד לומד שבעצם אימא או אבא אינם רציניים, המילה שלהם לא באמת שווה ובמילים בוטות יותר שההורים שלי חנטרישים. אומרים אך לא באמת מתכוונים.

אך הדבר הגרוע מכולם הוא העובדה שהתנהגות זו של ההורים (לא לעמוד במילה, בדרך כלל כי הלב נשבר ואנחנו לא רוצים להיות קשים מדי עם הילד.

אם כן, התנהגות זו מהווה מודל לחיקוי לילד. זה מה שהוא רואה וכך גם הוא ינהג לכשיגדל. הוא יגדל להיות מבוגר שלמילה שלו אין ערך. מחר הוא יהיה איש עסקים שיפזר הבטחות, לא יקיים אותן, ולא יבין למה אתה כועס עליו כשהוא מאחר לפגישה למשל או לא שלח את התשלום ביום שהבטיח וכדומה.

…You get what they seeאהבנו מאוד משפט ששמענו בסרט על מנהיגות:

כלל 4 – ללא מעורבות רגשית

זהו כלל נוסף שהרבה יאמרו – "בלתי אפשרי", "מה אנחנו רובוטים", "אני חושב שהילד כן צריך לדעת שאני כועס עכשיו על מעשה זה…". מה עניין כעס להר סיני ? האם על הילד (כמו גם על המבוגר) לבצע את החוקים והכללים בגלל שמישהו יכעס ויתרגז, או בגלל שכללים אלו נועדו מלכתחילה להקל על חיינו? איך יראה לכם מצב שגובה הקנס שנצטרך לשלם על עבירת מהירות יהיה תלוי באחוז הכעס של השוטר שעצר אותנו או במצב רוחו ומידת הכעס של השופט..?

אין צורך ל"עשות דרמה", לכעוס או לצעוק. ככול שההתנהגות שלנו תהיה יותר ניטרלית, רגועה ועניינית, כך גם הלמידה של הילד תהיה יותר צרופה.

כשהילד נענש לאחר התפרצות של ההורה או של המורה בבית הספר ואתה שואל אותו למה ? מה עשית ? בדרך כלל הוא מרים את הכתפיים ואומר: "אני לא יודע, המורה השתגעה או אבא חזר עצבני מהעבודה ואני נענשתי". אין כאן למידה וקישור של התוצאה (העונש) למעשה שלו. לעומת זאת אם התגובה מגיעה בשקט, בנינוחות עם הסבר שזו תגובה על המעשה שעשה שהיה אמור שלא לעשות – או כאן הלמידה אפשרית  "עשיתי  קבלתי תגובה בהתאם".

ומעשה שהיה כך היה. כשליאור בני היה בן שנה וחצי (כיום הוא בן 25) הייתי רוחץ אותו באמבטיית סטנד (זוכרים?) והוא היה נוהג לקחת אחת מכוסיות הפלסטיק הצבעוניות בהן שיחק ולשתות את המים (אוי אלוהים, איך הם ידעו תמיד ללחוץ לי על הכפתורים שהוציאו אותי מדעתי…) ואני הייתי מכה אותו (קלות) על היד ומפיל לו את הכוסית וצועק בכעס "אסור, אל תשתה…" ליאור המשיך והמשיך והמשיך – איזה כייף זה לילד ללחוץ על כפתור כזה קטן ולראות איך אבא כזה גדול מתפוצץ מעצבים. כ- 20 שנים מאוחר יותר כשיהונתן היה בן שנה וחצי ואפיזודה זו חזרה על עצמה, ניסיתי את התיאוריה שלהלן ובמקרה זה הייתי אומר ברוגע: "יהונתן אני לא מסכים שתשתה מהמים האלו, אם תשתה אני אקח לך את הכוסית". אחרי פעמיים של ניסיונות בודקי גבולות, כשהוא ראה שאני נחוש ולוקח לו את הכוסיות למרות מחאותיו הקולניות הוא הפסיק לחלוטין!

כלל 5 – באהבה, חמלה וכבוד

הרי קבלנו אותם על מנת לאפשר להם חיים מאושרים. והרי את החוקים והכללים בבית אנו קובעים כדי שיהיה יותר נוח וקל לחיות ולא על מנת להקשות.

הילדים הם אנשים קטנים בגודל וגדולים בנשמה, עלינו לנהוג בהם בכבוד.

במחקר שערכה נטאלי סאקס אריקסון היא מצאה שהורים שמתייחסים לילדיהם בחיבה, כבוד והערצה יגדלו ילדים מאושרים ומצליחים יותר.  לטענתה מי שמקנטר, מבייש או מאיים על ילדיו, משיג תוצאות רגשיות הדומות לאלה של התעללות פיזית.

ולבסוף הדבר החשוב ביותר לנו ההורים: אנחנו הורים נפלאים, אוהבים ודואגים לילדינו, למרות שלפעמים אנו טועים או מפשלים. זה אנושי. עלינו להשליך את רגשות האשמה לפח ולסלוח לעצמנו.

השארת תגובה